עוד נקודה לבנה

מאת: איתן מרקס

אני מתרגש. לא, זה לא רק בגלל שמחר אני נפגש עם חבריי למילואים, חברים שלא פגשתי כבר מעל שנתיים. וזה לא רק בגלל שאני ממתין לתוצאות המבחנים של מועד א' מהאוניברסיטה. אני מתרגש בגלל מה שאני מרגיש באוויר. החשמל, האהבה. הרגשות האלה חזרו והציפו אותי (ובגללן אני לא מצליח להירדם) אחרי כמה ימים של תהיות, של שאלות, של הרהורים ושל ערעורים. אולי אני לוקח חלק במשהו שהוא עקר? – תהיתי. עכשיו נזכרתי למה בכלל החלטתי להצטרף למחאה.

זה היה בחודש אפריל… כמה שבועות אחרי תחילת הסמסטר השני והסגל הזוטר חזר מהשביתה (המוצדקת לטעמי). המרצה שלי לערבית החל ללמד את החומר של סמסטר ב'. אני (וידוי) מאובחן, ה' ישמור, בדיסלקציה (סליחה שקיללתי). גם ככה קשה לי ולמרות ציונים טובים בשאר הקורסים, לימוד של שפה אפילו יותר קשה לי, בקושי הצלחתי לצוף בחומר של הערבית. פתאום אני מבין שאין מי שיסייע לי, אין מי שיתמוך בי. המרצה הציע שיעורים פרטיים, המזכירות הציעו קורס שפות בעלות נוספת של 2,500 ש"ח בקיץ. כלומר, אם קשה לך ויש לך כסף אז יש פתרון. אם אין – הלך עליך!

 אתם קולטים? אני לא יכול לקבל תמיכה בגלל שאין לי כסף ולאוניברסיטה אין תקציב לתכנית שתתמוך במאות, אם לא באלפי, סטודנטים כמוני.

עם התחושה הזאת בלב עבדתי כמלצר ועדיין לא הצלחתי להרוויח די, גם במחיר העובדה שנאלצתי להגיע לפחות שיעורים כדי לעבוד ביותר משמרות (כדי להרוויח שיהיה לשיעור פרטי). וחוזר חלילה.
מתוך התחושה הזאת אמרתי לעצמי שאני חייב להחליט בשבילי לאן התקציבים יהיו מופנים ולא שאחרים יחליטו בשבילי ויגידו בשבילי מה נכון ומה לא. מאותו יום החלטתי: אני מחליט בשבילי, על עתידי, על עתיד ילדיי ועל המדינה שאני כל כך אוהב ושאכפת לי ממנה.

שום דבר לא יוריד לי מהמחאה, שום דבר לא יפגע בי. אני לא מפסיק גם לא לרגע, גם לא במילואים. כשהמכשולים יגיעו (והם יגיעו) אני אתחזק ואחזק כל מי שמאמין ביכולת שלו לשנות.

כי האמת היא אנחנו. אנחנו יכולים לשנות ואנחנו עוד נשנה. זה לא יסתיים במוצ"ש וגם לא בספטמבר. זה ייקח שנים, אבל פרצנו את הדרך ואנחנו בכיוון הנכון. כל מי שאיתי ומי שלא. אני אוהב את כל מי שאוהב את המדינה הזאת, כל מי שאכפת לו ממנה ושהוא חרד לעתידה, כל אחד מטעמו. 

הצטרפו אליי במוצ"ש וזִכרו: האירוע הזה הוא רק נקודה לבנה בלוח שחור, שאט-אט מתמלא בלבן.

לפרטים על האירועים ברחבי הארץ.