לא להזדעזע

לאחר הצפייה בתמונות אני מסרבת להזדעזע. להזדעזע משמעו להיאטם בתוך עצמי ובתוך התחושות המיידיות שלי, להיאטם בפני השבועיים האחרונים, שהתגלגלו לידי בצורת עיתונים, שידורים ממלכתיים בטלוויזיה, התבטאויות מתלהמות ברשת ומעל במות רשמיות. להזדעזע משמעו להכריז שאינני מכירה בתהליכים שנמשכים שנים, תהליכים שבשפה מכובסת אפשר לכנותם "תהליכי עומק בחברה הישראלית", אבל אפשר, וצריך, לכנותם בשם ישיר יותר, הולם יותר; להזדעזע משמעו לנהוג כאילו אינני יודעת שממוסדות השלטון העליונים ביותר ועד לשכונה הנידחת ביותר ישנו צינור ישיר, שמזרים שנאה, שנאה טהורה, עיוורת, כלפי כל השונה, שנאה שממציאה לעצמה נימוקים כמו מחסור במקומות עבודה, כמו צביון של המדינה, כמו מחלות אקזוטיות שמגיעות מאפריקה, שנאה שמבוססת על הנחת יסוד אחת ויחידה: לא כל בני האדם שווים. לא לכל בני האדם מגיעים אותם הדברים. יש עליונים ויש נחותים.

אני מסרבת להזדעזע, כי יום העצמאות חל יום לפני הפוגרום בשכונת שפירא. ואין לטעות בכך: זה לא מקרי. ביום הזיכרון עומד ראש ממשלת ישראל, מדינה בת 64 שנים, ומדבר עליה כאילו מזה 4000 שנים אנחנו נלחמים עליה. בסרטון אווילי שהופץ ברשת כמה ימים קודם לכן, הוא חותם את דבריו במילים "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד", מילים אשר בפיו כל האחווה נגזלת מהן. שכן ברור היטב, שה"אחים" הללו אינם, בשום פנים ואופן, האחים של משפחת בני-האדם באשר הם. לא. האחים שלהם צוותה האדמה הזו הם בעלי דם מסוים, ודת מסוימת, הם לאום, הם "עם", הם גזע. ושבוע ימים קודם לכן, כאשר אחים אלו מרכינים ראשם יחד ביום השואה, כדי לציין מאורע היסטורי שהאנושות טרם התאוששה ממנו ולא למדה ממנו דבר, אותו ראש ממשלה מסביר לנו, ששואה נוספת ממשמשת ובאה עלינו, היהודים, מכיוון איראן. "הנה מה טוב ומה נעים," עולה הסאבטקסט מאחורי כל מילותיו, "שבת אחים בפחד".

אני מסרבת להזדעזע, כי באחד מנאומיו המגוחכים בפני חברי ועידת אייפא"ק חשוכי-השכל, אותו ראש הממשלה מכריז ברצינות תהומית שהשנה היא 1938, ואינו יודע כלל כמה הוא מדייק. כי הפחד, הפחד מפני ההידרדרות הכלכלית, הפחד מפני העולם המשתנה – שאחד ממאפייניו כיום הוא הפיכתו לעולם של מהגרים, ודבר זה לא ניתן לעצרו – הפחד מפני כל השונה – הוא הדבק שאיחד את העם הגרמני אי אז, באותן שנים שראש ממשלתנו נכסף להימצא בהן.

אני מסרבת להזדעזע כי לא מעט יהודים בצרפת וגם בישראל הצביעו למפלגת "החזית הלאומית" ברשות מארין לה-פן, משום שהיא מסמנת עבורם את אותו האויב האתני, הזר, השונה, שלוקח להם מקומות עבודה ושמשתלט על החברה שלהם, הם הצביעו לה משום שהיא הקלה על מלאכת תפיסתם את המציאות כאשר היא סמנה להם אויב, בדיוק כפי שהיהודים סומנו אז כאויב, ובאותן אמתלות, באותן אמתלות בדיוק, ובמסגרת אותו מצב כלכלי כלל-אירופאי רעוע.

צילום: אורן זין אקטיבסטילס

אני מסרבת להזדעזע דווקא כי להיסטוריה יש בעיניי ערך מוסרי, ואפילו מקודש; ההיסטוריה היא לא עבר שנחתם ונותר מאחור, היא דומה יותר לרעש בלתי פוסק שההדים שלו מגיעים אלינו, כאשר אנחנו מאזינים. להשתמש באירועים היסטוריים כדי להצדיק פעולות הווה, ועל אחת כמה וכמה כדי להחליט על פעולות הווה, הוא שימוש דמגוגי, נצלני, ציני וברברי. זהו שימוש שאוטם את אוזנינו בפני הרעש הבלתי נסבל הזה, שעולה מן העבר, הרעש שאף מנהיג לא יכול לפרש בשבילנו, הרעש שכל אדם צריך לעשות עימו חשבון נפש.

כולם יגנו את מה שקרה בשכונת שפירא. כולם יצביעו ויצקצקו נוכח ה"קומץ" שיחגוג על האירוע הזה, שיכנה אותו גבורה, אותו הקומץ שבפברואר חגג את מותם של ילדים פלסטינים באוטובוס שנשרף, אותו הקומץ שמהלל ומשבח ומקדש אלימות כלפי כל מי שאינו משתייך לגזע הנבחר. כולם יגנו את מה שקרה בשכונת שפירא, אבל לא יטו אוזן להיסטוריה, שכבר הופכת מחרישת אוזניים.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, טען שהשנה היא שנת 1938, כדי להמשיך ולטפח את התודעה הקורבנית שעליה התבסס בעם היהודי בגלגלו המודרני. הוא גם הפיץ סרטון מביך לקראת פסח, שבו מחונכים ילדי ישראל להמשיך ולהאמין ש"בכל דור קמים עלינו לכלותנו", כדי שחלילה לא יגדלו להיות בני-אדם בעלי יכולת לקבלת החלטות רציונאלית. זהו הסילוף ההיסטורי האמיתי: שימור תודעת הקורבן בקרב עם שכבר אינו, בשום פנים ואופן, קורבן. כן, יש לשמר את תודעת הקורבן, שהציצה אלינו לא מזמן גם מהגדת הפסח. יש לשמרה משום שישנם עדיין קורבנות, שהם לא אנחנו. אנחנו אלו שיכולים לבחור להושיט יד, כמו אנשי מרק לוינסקי. אנחנו גם אלו שיכולים להתעמר בחלשים, פשוט משום שאנחנו חזקים יותר. אנחנו גם יכולים להמשיך לצקצק ולהזדעזע, ולהתנהג כאילו איננו שומעים את צעקת ה"עצור" מכיוון ההיסטוריה, כאילו אנחנו לא רואים את האצבע שההיסטוריה מפנה אלינו עכשיו, ממש עכשיו, מכיוון ראשית המאה ה-20.

תסתכלו על דגלי ישראל שעדיין תלויים מהחלונות של בתים ומוסדות. תזכרו את צבעי הזיקוקין של חגיגות יום העצמאות. לא במקרה הם מהווים תפאורה לפשע השנאה הזה. אם לא נעצור הכול, תיכף ומייד, ולא כדי להוקיע את השנאה הזאת, אלא כדי להקיא אותה מתוכנו, אותה ואת כל מי שמלבים אותה ביודעין, הדגלים הללו יהוו תפאורה לאירועים חמורים פי כמה, אירועים שאנחנו יודעים בדיוק – בדיוק – כיצד הם ייראו.

היום ההיסטוריה צפתה בנו, ונדמה לי שהיא ביקשה מאיתנו לא להזדעזע, ולא רק להרכין ראש בבושה. נדמה לי שהיא ביקשה מאיתנו לצאת משלוותנו המעושה והמאוסה, ולהחליט באיזו עמדה אנחנו נוקטים: או שנמלא אחר ההוראות, כי הרי אנחנו רק ברגים במערכת, או שנקום ונפקיע את עמדות הכוח מידיהם של כל מי שבדבריהם ובהתבטאויותיהם מעודדים את השנאה הזאת. לצערנו, המלאכה מרובה.

פורסם לראשונה בבלוג הרחוב