הלוחמת שבי | ולרי פלח (בריגה)

אני ולרי פלח, אם חד-הורית לשני בנים, מנישי בן ה-13 ויוסי בן ה-10. לפני שמונה חודשים יצאתי למאבק ארוך, קשה ומפרך על זכותי לדיור בעקבות העלאת מחירי השכירות. הסיוע בשכ"ד שקיבלתי בימים ההם עמד על 800 ₪ וגובה השכירות היה 3200 ₪ לדירה קטנה. לא הייתי מסוגלת לעמוד בשכירות ונאלצתי לעזוב את הדירה.כשיצאתי לא ידעתי לאן אני הולכת ומה אני עושה. הייתי במשבר נפשי ענקי אך עם המון כוח לחימה.

כשיצאתי למאבק היה אתי רק ילד אחד. בנוסף למאבק על הבית, הייתי צריכה גם להילחם להחזרת בני השני הביתה מהפנימייה שהוא שהה בה תקופה. לאחר חודש וחצי הוא חזר אליי.

בהתחלה הגעתי למאהל בגן סאקר. גרתי באוהל כחודש ימים ולאחר שראיתי שהאנשים שהיו שם לא התאימו למאבק שלי עברתי למאהל גן העיר, מאהל האימהות החד-הוריות, ובו השתלבתי מיד.

בניסיון למצוא פתרון למחוסרי הדיור פלשתי יחד עם חבריי למאבק לשני בניינים נטושים: שטרן 61 ופינסקר 11. זאת הייתה חוויה אדירה אך מפחידה מאוד. היינו צריכים להתמודד עם הרבה אי-ודאות ואלימות. בהתחלה לא הבנתי מה המשמעות של לפלוש לבתים. תוך כדי מעשה התבהר לי מהר מאוד שלא ייתכן שיהיו בנינים ריקים ושאנשים שחיים באוהלים ימשיכו לקבל כתשובה מהחברות המשכנות כי אין פתרונות לבעיות שלהם.

ולרי פלח (בריגה) מצלמת את המאבק על הבית בסדרה "מחוסרות" של נשות המעברה

אחת המטרות של המאבק שלי ושל חברי היא לקבל זכאות לדיור ציבורי. לפי הקריטריונים הקיימים לא הגיע לי לקבל דיור ציבורי למרות הבעיות הרפואיות שלי ושל בני הצעיר.

חבריי למאבק עודדו אותי להגיש בקשה לוועדת החריגים של משרד השיכון ולפני שלושה חודשים קיבלתי אישור זכאות לבית. לאחר קבלת הזכאות התהליך היה מהיר ולא לקח זמן רב עד שקיבלתי טלפון ונאמר לי שאני יכולה לנסוע לראות את הדירה המיוחלת בבית שאן.

התרגשתי נורא, וכבר יום למחרת נסעתי עם חברתי מריאנה, פעילת המעברה, לראותה.

הגענו לבית שאן נרגשות מאוד.

הגענו לעמידר ושם פגש אותנו רכז השטח שמטפל בתיק שלי, מר אורי הרוש. הוא ליווה אותנו לראות את הדירה וכשעלינו חשכו עינינו. צרחתי מרוב פחד כשבכניסה לדירה ארבעים יונים התעופפו לכל עבר ולא נתנו לנו אפשרות להיכנס לדירה. כל הבית היה שבור והרוס, קירות הרוסים, חלונות שבורים, צואה של יונים בכל עבר ופינה. לא היו חלונות, המטבח היה שבור, ממש חורבה.

אך דבר אחד חימם את ליבי: הנוף המדהים לעמק שניתן לראות מבעד לחלון.

לאחר שיצאנו מהדירה, בעצם לא ממש רציתי אותה ונשברתי. עצרנו בשולי הכביש להירגע ולדבר על מה שראינו, על המשמעות של לעבור לבית כזה, על הזמן שיידרש לשפץ. הייתי בהלם ולא עניין אותי כלום. החלטנו לחזור לירושלים.

כבר במהלך הנסיעה התאוששתי קצת והתחלתי לדמיין איך אני מעצבת את הבית. מאחר שלא היו לי הרבה אפשרויות בחירה, ונשארה לי הזכות לראות עוד בית אחד, הייתי צריכה להחליט מהר. למחרת, ואחרי שהשארתי הודעה בעמידר בית שאן שאני מעוניינת בדירה, קיבלתי שיחה מהנהלת, גב' מרים לוי. היא אמרה לי: "מה אכפת לך איך הדירה נראית. את מקבלת אותה חדשה ויש לך בית במקום להמשיך לישון באוהל".

הסכמתי לאחר שכנוע, ומכאן בעצם החל תהליך קבלת הדירה, ממש כמו לידה!

החלטתי לעבור לבית שאן כבר ב-1 במרץ, מכיוון שרציתי שהילדים ישתלבו בבתי הספר וישתתפו בחגיגות השמחות של פורים כדי להקל עליהם את תהליך ההתאקלמות. רציתי גם להיות קרובה ולפקח על תהליך השיפוץ של הדירה החדשה.

אבל גם עכשיו, אחרי שכבר קיבלתי זכאות ודירה, זה לא נגמר. יצירת קשר עם משרדי עמידר היא בלתי אפשרית, חייבים להשאיר הודעה ואמורים לחזור אליך, מה שלא ממש קורה. יש המון ניירת שצריך לטפל בה, ביורוקרטיה אין-סופית, אבל אין מי שיגיד לך מה את צריכה לעשות. אחרי שעבר חודש כמעט ללא יחס מצד עמידר, התחלנו, חברי המעברה וחברים נוספים ברחבי הארץ למען דיור ציבורי, להפגיז את עמידר בפקסים. עם קצת לחץ דברים התחילו לזוז, ונסעתי עם חברי נטע ואלון לבית שאן.

שוב גילינו שלפעמים מה שצריך זה פשוט ללחוץ עליהם. בעזרת נטע ואלון וקובי ורבקה מ"שומרי משפט" שהצטרפו אלינו, הצלחנו להפעיל מספיק לחץ בשביל לסדר את הדברים. קיבלתי אישור להחתמת ערב אחד בלבד, סידרנו בתי ספר לילדים ונסענו שוב לראות את הדירה.

נכון, היא לא מושלמת וצריכה לעבור שיפוץ רציני כדי שתהיה ראויה למגורים, אבל זו קורת גג. חשוב לי לומר שלא הייתי מצליחה להגיע למצב הנוכחי לולא עזרתם,תמיכתם ונחישותם של חבריי למאבק מהמעברה.

יש הרבה נשים שנמצאות במצב שלי, שאין להן הכוונה והן נתונות בחוסר ודאות. אני הייתי מייעצת להן להילחם בכל הכוח – לפנות לכל הגורמים האפשריים ולא לחסוך במאמצים: לשלוח מכתבים ופקסים לכל הגורמים, להתייעץ עם כל מי שאפשר, עם אנשים שהצליחו ואנשים שלא הצליחו. להתחבר למי שכבר נמצא במאבק.להילחם ולא להיכנע.

התכניות שלי עכשיו הן קודם כול להיכנס לדירה, ולגדל את הילדים עם הרבה שקט ורוגע אחרי תהליך של שמונה חודשים סוערים ורועשים. אני רוצה להמשיך במאבק למען הדיור הציבורי, למען שינוי הקריטריונים, להביא למודעות שלא יהיו בניינים נטושים ואנשים ללא קורת גג וכמובן למען צדק חברתי.

ברמה האישית יותר, אני רוצה להשלים מכינה ולצאת ללמוד. אני מתלבטת בין לימודי אדריכלות ועיצוב פנים לבין עבודה סוציאלית. שניהם זה שלוש שנים, אז אני צריכה להחליט, אבל אולי אני אוכל ללמוד את שניהם.

עכשיו שיהיה לי בית משלי אני מאמינה שאני אוכל להתנהל אחרת ולא להגיד שכל דבר שאני רוצה לעשות או לקנות זה מותרות, מכיוון שקורת גג קבועה היא סוג של משענת. הקצבה שהייתה הולכת כולה על שכר דירה תלך עכשיו גם לכלכלת הבית, מבלי שאני אצטרך לחשוב שאם אני רוצה לקנות בגד זה יבוא על חשבון האוכל של הילדים או השכירות.

המאבק הזה שינה אותי, עשה אותי בן אדם מאופק יותר, מתורבת יותר, עשה אותי אישה לוחמת עם עמדה נחושה משלי. למדתי לדבוק במטרה ולא לוותר, לא לעשות הנחות לעצמי ולא לאף אחד אחר.

אני רוצה להגיד תודה לכל חברי המעברה ולכל מי שתמך בנו. הנחישות והתמיכה של כולם נתנו לי הרבה כוחות לעמוד על שלי ועל המטרה של המאבק.

נילחם, ניאבק ונצליח!

ולרי

פורסם לראשונה במעברה