מאת: אור-לי ברלב
ההפגנה ברחבת הבימה. צילום: דן חיימוביץ'
אמש (ראשון) התאספנו בגשם ובקור מאות אנשים מול מבנה הבימה המחודש שנחנך אתמול. כולנו באנו למחות כנגד סדרי העדיפויות המעוותים שיש בעיריית תל אביב: בשעה שמחוסרי דיור נזרקים בחורף הקר והגשום לרחוב ולא מוצעים להם פתרונות דיור הולמים, מושקע סכום אסטרונומי של כמאה מיליון שקלים במבנה ראוותני ומנקר עיניים, באיצטלה של "השקעה בתרבות".
זו לא הייתה הפגנה כנגד השקעה בתרבות. זו הייתה הפגנה כנגד אטימות. זו הייתה הפגנה כנגד שימוש לא ראוי, לא מוסרי ולא אנושי בכספי ציבור לטובת מפגן ראווה מתרברב, על חשבון בני אדם של ממש המושלכים לרחוב. הדעת אינה יכולה לסבול מצב כזה, ועדיין זו המציאות בתל אביב 2012.
הערב המחאתי הזה היה מורכב משני חלקים. החלק הראשון בא לומר בין השאר שלא חייבים 100 מיליון שקלים כדי לעשות תרבות איכותית, רלוונטית ונוגעת. התכנסנו מול ה"פיל הלבן", בניין הבימה המנצנץ במאה מליוני שקליו. לאחר נאומים של סתיו שפיר, יעל בן יפת מפורום גוש פרירפריה, וחברת מועצת עיריית ת"א-יפו לשעבר, ויואב גולדרינג, חבר מועצת עיריית ת"א-יפו בהווה מטעם סיעת האופוזיציה "עיר לכולנו" פצחנו בערב תרבות-תיאטרון רחוב-מחאה אלטרנטיבי.
הקטע הראשון היה "נאום חולדאי – המילים והאמת". זהו קטע שנכתב על ידי אורי בן-דב בעקבות דבריו של חולדאי בשבוע שעבר בחנוכת הסינמטק שאמר כי מפוני מאהל התקווה מטופלים, לבו כואב את כאבם והוא אינו הכתובת למחאה בגין מצבם. האמירות של חולדאי שהיו תשובה מתוחכמת, דיפלומטית ומתחנפת לקהל באי הסינמטק, פורקו על ידי אורי בן-דב אחת אחת, וכל משפט קיבל תרגום המספר מה באמת עומד מאחורי מילותיו של חולדאי. את שני צדדיו אלו של חולדאי שיחקו אמש השחקנים: עידן רבינוביץ' ואסף הראל.
הקטע הבא היה: "אמריקה-ישראל". שירו של המשורר אלן גינסברג שזכה לאחרונה לעיבוד ישראלי עדכני בידי אשר שכטר, עיתונאי דה-מרקר. את הפואמה הזו הציג יגאל רמבם.
יגאל רמבם ואור-לי ברלב (צילום: דן חיימוביץ')
בשלב הבא הועלתה בבכורה עולמית אופרה במערכת אחת: "טורקמניסטן", אשר נכתבה על ידי יובל בן עמי (איש גרילה תרבות) בליל שישי האחרון, במיוחד לכבוד אירוע המחאה אמש. באופרה, המספרת את סיפורו הדמיוני של עם המתקומם מול שליט אטום, נהנתן, ריכוזי שאינו דואג לעמו, שיחקו: אבנר עמית, אופיר פלדמן, דנה לובינסקי, מתי שמואלוף, רותי פליסקין, רותם מלנקי, יעל בירנבאום ויובל בן עמי – כולם אנשי גרילה תרבות, וכן סתיו שפיר.
בתום המחזה, יעל בירנבאום שרה את שירה "זבוב לראשי", יחד עם הקהל שנתן קצב לשיר עם מחיאות כפיו. (בלינק כאן, יעל שרה את השיר בהופעה מספטמבר 2011)
צילום: חמי שטרומן
זהבה גרינפלד, ראפרית המחאה מפורום גוש פריפריה ומאהל פרדס כץ, סחפה את הקהל גם כן עם שיר הראפ שלה: "אני איסמי זהבה". (שירה של זהבה בלינק כאן הוא מיולי 2011).
אחריה עלה מתי שמואלוף, איש גרילה תרבות, משורר ומהפכן, שהקריא את שירו: "פינו את התקווה", שיר שכתב בשבוע שעבר, מיד לאחר פינוי מאהל התקווה. הקהל קרא איתו: "פינו את התקווה!".
לסיום החלק הזה של הערב היה לי העונג והכבוד לקרוא יחד עם אלון-לי גרין את המניפסט שכתבתי בדצמבר 2011, ויחד עם מאות האנשים שעמדו איתנו בגשם תחת המטריות, הכרזנו שוב על הקמת מדינת הצדק החברתי.
החלק הלא שגרתי הזה של הפגנת המחאה התיאטרלית שערכנו, הוכיח לי כמה פנים יש למחאה. ראיתי בתגובות האנשים שהיו עימנו, כיצד מחאה של שירה, מחזה ומוסיקה, נוגעת באנשים ומרגשת אותם. כיצד אנו מוצאים ביטוי הפגנתי מתחדש, יצירתי ומעורר באלף צורות וגוונים, שזועקים את אותה זעקה שיוצאת מהלב של כולנו.
בתום החלק האמנותי, התברר כי להפגנה הגיע ראובן אברג'ל, ממקימי תנועת הפנתרים השחורים. אברג'ל עלה ונתן נאום מרגש. אחריו נאם גם ח"כ דב חנין אשר הגיע להפגנה.
החלק הרשמי של הערב תם. בשלב הזה יצאו המפגינים לרחוב המערבי הסמוך לבניין התקווה, לחזות במיצג אומנותי נוקב ומתריס. בזמן שבתוך בניין הבימה נערך טקס חגיגי לחנוכת המבנה המחודש בנוכחות נשיא המדינה שמעון פרס, ראש עיריית ת"א – יפו רון חולדאי, אליטת התרבות וההון בישראל, הוקרנו על קירו המערבי של המבנה תמונות עצובות מפינוי מאהל התקווה.
עשרות מפגינים חסמו את הכביש בשלב הזה תוך קריאות: "העם דורש דיור ציבורי", "חולדאי תתפטר – לא רוצים אותך יותר" ועוד. המפגינים יצאו לצעידה ברחובות תל אביב על המדרכות עד לרחבת העירייה כשהם מלווים בכוח משטרתי רב. יושבי בתי הקפה הריעו להם. ליד העירייה הוקראו טקסטים נוספים שעסקו בפינוי מאהל התקווה.
בדרך חזרה לכיוון בניין הבימה, חסמו המפגינים לזמן קצר את צומת הרחובות צייטלין ואבן גבירול. בשלב הזה השוטרים עצרו ועיכבו לחקירה 3 מפגינים: עופר קלאס, נאוה זקין-לוי ואופיר ליר (ששוחררו כולם במהלך הלילה), תוך שימוש בכוח ואלימות מופרזים. שמעון וענונו, בן 59, חטף אגרוף באפו מאחד השוטרים שהיה ללא תג זיהוי. ענת טל הופלה לארץ בידי אחר השוטרים, נפצעה ונזקקה לטיפול רפואי בבית החולים איכילוב. המפגינים חזרו אל מול בניין הבימה, ראו את רכבי השרד של נשיא המדינה וראש העירייה עוזבים את המקום, ואת השמנה וסלתה שהתכנסה לחנוכת המבנה מתפזרת לביתה, בין שלל המפגינים הזועמים ברחוב.
זה היה ערב שבו שבנו ודרשנו צדק חברתי ויחד איתנו מחו השמיים בגשמי מחאה רועמים. זה היה ערב שבו מחינו כנגד סדרי עדיפויות מעוותים ועולם עקום. זה היה ערב שבו בצד אחד של הזגוגיות המפארות את היכל הראווה עמדו עשירי ישראל ושתו שמפניה, ומן הצד השני עמד המון זועם שמוחה בגשם ותובע גם הוא תרבות: תרבות אנושית, מוסרית וחומלת מעל לכל. זה היה ערב שבו הלכנו עוד צעד קדימה בדרכנו אל הקמת מדינת הצדק החברתי, זו שבה תהיה קורת גג לכל, תרבות נגישה לכל, שוויון בין כל בני האדם, חופש, והחירות והזכות לחיות בה בכבוד.
צילום: דן חיימוביץ'
כנס שינוי בתנועה – ממאבק לשינוי
ממחאה – לבית
מדוע "מעריב" לא מתלהב מהמהפכה בשוק הסלולר?
עם של עבדים
שקרים של רמטכ"לים
סיקור האירוע בווידיאו מתוך ומחוץ הבימה:
http://tv.social.org.il/social/2012/01/24/habima
צפייה מהנה,
הטלוויזיה החברתית.
דניאל היקר, בוודאי מבין אתה את סיבות התיעוד הנמרצות, שלא לשם הארדת עצמם עושים הם את כל אלו, אלא למען אותם אנשים שיתעו במבוכי היו-טיוב והרשת ויגלו שהמאבק לא תם, המחאה לא מתה, המהפכה חיה ובועטת כל יום, בכל מקום, מול הבימה המכוערת זוללת הכסף, ביבנה מול ביתה של מי שפונתה בשרירות לב. מישהו צריך לתעד את זה, כדי שידעו שזה קיים.
אנחנו בעידן טכנולוגי חסר מנוחה, זה אחד הסימנים שיש למהפכה אפשרות להותיר.
מלבד העובדה שהצילומים האלו הוכיחו את חפותם של כאלו ואחרים שהמשטרה מתעמרת בהם ללא רחם.
סבבה? סבבה.
במובן המאבק במשטרה – אני מסכים איתך לחלוטין כמובן, זה דבר, שחשוב לתעד.
מכל שאר הבחינות….תראי, חשוב לי * מ א ד * , לשוב ולהדגיש: כל הכבוד לכל מי ששם, בהחלט!! אבל…
תראי, אולי אני, בגיל 36, כבר "זקן מדי", או משהו. כל השנים, שעמדנו בדוכני מר"צ ו"שלום עכשיו", במרכז רחובות, שפתחנו את רחובות בשישבת, שהשתתפתי במשמרות של "אנונימוס"… לא יודע, לא היה כל התיעוד העצמי ה(די-)אובססיבי הזה. מדי-פעם, היה מישהו מביא איזושהי מצלמה, מצלם קצת וזהו, אבל – בסדר, בהתחלה לא היתה אינטרנט בכלל, אחר-כך, היתה אבל לא היה עדיין פייסבוק, יו-טיוב היה קטן יותר….אולי זה השתנה, אינני אומר, אבל….התחושה שלי היא….לא רצנו, ישר, באותו ערב, ל"פאר" עצמנו ברשת, "הנה, תראו מה עשינו, הנה, תראו כמה השגנו"… עומדים בדוכן, צועדים בהפגנה, יושבים בישיבות-ארגון, לתכנן עוד פעילויות, מחלקים פליירים וסטיקרים בצומת… פה ושם, מצלמים איזו תמונה, פעם ביובל. פעם ב, אולי כותבים על כך כמה שורות, באתר-האינטרנט של הארגון – אבל, כל הפרטים הללו, של "זה כתב וזה שר וזו שיחקה וכל הכבוד לנו ולכולם!!!" – זה פשוט לא היה ככה.
באנו, עשינו מה שצריך וזהו.
אותם אנשים, המשוטטים ביו-טיוב – הם גם הולכים ברחוב, מדוע לא יראו שם, דוכנים ואוהלים ומשמרות ו…
טוב, אולי אני באמת, מחזיק כבר במושגים עתיקים. אולי. אולי ככה זה עכשיו ומה שהכרתי – כבר עבר זמנו?
לפני 40 שנה חנוכת תיאטרון ירושלים
הפנתרים השחורים וקבוצת "אנשי רוח ותיאטרון" מת"א ערכו הפגנה משותפת נגד הבזבוז השערורייתי
שהיה כרוך בהקמת המפלצת ששמה תיאטרון ירושלים בתקופה שעדיין עשרות אלפי פרענקים חיו
במעברות ושכונות עוני שאינן מתאימות למגורי אדם.
הקבוצה שאירגנתי מת"א כלל את המחזאי חנוך לוין וכמה משוררים ושחקני תיאטרון.
כשההפגנה התקרבה לבנין לפתע שלוש משאיות חסמו את הדרך ועשרות שוטרים קפצו עלינו
והכניסו אותנו למשאיות והובילו אותנו לבנין הקישלא .
שוחררנו כעבור 4 שעות בלא שנחקרנו ושום כתב אישום לא הוגש נגדנו.
באותה תקופה ראובן אברג'יל ואחיו עבדו בשרות המשטרה כמלשינים תמורת סגירת תיקים.
איך העולם מתהפך רק ב 40 שנה !
אתם יודעים, מה דפוק *באמת* במחאה הזאת?
אתם יותר מדי מאוהבים בעצמכם. מצטטים את עצמכם. מצלמים את עצמכם. מקליטים את עצמכם. מהללים את עצמכם. מעריצים את עצמכם. כל פיפס, שמישהו מ"מנהיגי-המחאה" עושה, מייד מונצח למען ההסטוריה, עוד לפני שמישהו וידא, שלהסטוריה תהיה, בכלל, סיבה אובייקטיבית, להתעניין בדבר.
לאישים, שפעלו במשך כל שנות קיום-האדם ובוודאי כיום, תמיד היו הזדמנויות, בהן תיעדו עצמם, את דבריהם ומעשיהם, את פעילויותיהם ומלותיהם – אבל, כאן, אני מרגיש, שעוד יותר מן הפעילות עצמה(!!), משתלהבת בכם אש התיעוד העצמי, לשם תהילת-עצמכם…
חכו שנייה. צלמו פחות והפגינו יותר. אין צורך, לתת בכל תיאור של פעילות, רשימת-קרדיטים, משל בסדרת-טלוויזיה מדובר כאן. הנוכחות בשטח היא החשובה, לא הצילומים באקטיב-סטילס, בפליקר וביו-טיוב.
אינני אומר, זה בהחלט נעים ונחמד, לראות עצמכם בתמונות ובסרטים, אני לחלוטין מבין ומזדהה – אבל, למקרא כתבות כמו זו, נראה לי, שאיזשהו איזון, קצת הופר – עוד לא הושג, בעצם, כלום, שום הישג אובייקטיבי – וכבר, הכל חגיגה אחת גדולה, של תיעוד-עצמי בזמן-אמת, כאילו מינימום הפלתם הבסטיליה, כבשתם את ארמון-החורף והנחתתם אדם על הירח, תוך חצי-שנה בלבד…
אז – אל תבינו לא נכון, יש לי הרבה מאד הערכה, לכל מי, שיוצא להפגין נגד החולדה – אבל, בחיאת: הניחו לרגע את המצלמות בצד, הרגיעו עם רשימות-הקרדיטים (זה כתב ביום שישי וזה וזה וזו וזה וזה וזו וזה שיחקו וזה שר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! וואו) ובמקום כל אלה, שבו ברגיעה וראו, כיצד יוצרים מחאה מתמידה, עם נוכחות-אוהלים תמידית ברחוב ועם עצרות המוניות ועם מפלגה *ממשית*, עם הצעות לפתרון המצב בכמה שיותר תחומים – על-מנת, שלא רק יהיה תיעוד, למען ההסטוריה – אלא שלהסטוריה, תהיה סיבה להתעניין בכך, יותר מאשר מבחינת קוריוז.
המחאה אמורה לשנות באמת דברים; לא ליצור, כמה שיותר קטעי-יו-טיוב, משל בחתלתול עם כשרון-נגינה מדובר כאן. בחיאת! הרגיעו קצת, עם המצלמות, סבבה? סבבה.
הכיעור והניכור שחזיתות המבנה מציגות לדיירי הרחוב רק מחדדים את העיוות בשיקולי השלטון וההנהלה בבואם לאשר תוכניות בנייה של מבני ציבור. האם יש עיר בעולם (שבמכבדת את עצמה) שהייתה מבטאת כאלה חוסר רגישות וחוסר הבנה של תכנון אורבני במאה ה21?
ראובן אברג'יל תותח על שחבל על הזמן
העם דורש צדק חברתי!
אנחנו דורשים דיור בר השגה לכל מי שחי כאן בארץ.
אנחנו דורשים דיור ציבורי לנזקקים.
אנחנו דורשים פרנסה בכבוד לכולם.
אנחנו דורשים מדינת רווחה.
אנחנו דורשים חינוך טוב לכולם.
אנחנו דורשים השכלה שיוויונית.
אנחנו דורשים רגולציה שתמנע שליטה של חברות יחידות בעשרות אחוזים מהשוק בתחומים שונים.
אנחנו דורשים שהשלטון לא יאפשר "תספורות" של טייקונים על חשבון חוסכים ופנסיונרים.
אנחנו דורשים הגבלה על שכר המקסימום בחברות ציבוריות.
אנחנו דורשים מערכת בריאות ציבורית טובה ושיוויונית.
אנחנו דורשים תחבורה ציבורית מפותחת וזמינה.
אנחנו דורשים פיקוח על מחירי המוצרים הבסיסיים.
כי לכולם מגיע לחיות בכבוד!
הסרטון עם אברג'יל ניראה כאילו בוים בהסכמה מראש עם אנשי הבטחון
כדי לתת לגיטימציה למי שכבר בשנות ה 70 היה מלשין משטרתי בפנתרים השחורים.